בכל התורה כולה, לא נמצא פעם נוספת שאחרי שהגברים עשו פעולה מסוימת, מייחדת התורה פרשה שלמה לתאר שגם הנשים עשו את אותה פעולה. בשירת הים דווקא, אחרי "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה", מוסיפה התורה פרשה שלמה: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה... וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת". מדוע דווקא כאן?
מבאר הרב פינקוס בספרו "נפש חיה" (מאמר "צעק ליבם אל ה'") תופעת טבע מפליאה: העולם מחולק לגברים ולנשים, והאישה, לרוב, חייה מלאים ייסורים — הריון, לידה, גידול ילדים, דאגות תמידיות. ואילו הבעל, באופן טבעי כמעט, אינו יודע מה זה כאב — יכול לחיות חמישים שנה בשלווה בלי לבקר אצל רופא. אומר הגר"א שאלמלא הייסורים, קשה היה למצוא לנו ידיים ורגליים בעולם הבא, ורק במעט הייסורים שיש לו יוכל הגבר להיכנס לעולם הבא. מהי אם כן מטרת הייסורים שהאישה סובלת כל כך?
מבאר הרב פינקוס: יש לנו שני תפקידים — תורה ותפילה, בית כנסת ובית מדרש. בית המדרש הוא מקום לימוד תורה, וללימוד תורה צריך יישוב הדעת — אם האיש יהיה חולה ומלא סבל, לא תהיה לו יישוב הדעת ולא יוכל ללמוד. לכן ברא הקדוש ברוך הוא את האיש כך שיהיה לו בדרך כלל יישוב הדעת, כי זה עיקר תפקידו — להתעמק בתורה. לעומת זאת, עיקר הקשר של האישה עם בורא עולם הוא ההודיה — תורה לגברים, תודה לנשים. אנשים מתחברות לבורא עולם על ידי תודה, ולכן דווקא הן זקוקות לצרות שמהן ניצלות — כי רק על ידי צרה ונס יש מציאות של הודיה של ממש. אין הודיה אמיתית בלי משהו לצאת ממנו.
ותכף רואים את "האמא של השירה" — מרים. "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה... וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ" — כל הנשים מאז ועד היום נמשכות אחרי מרים ואומרות "שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה". ומדוע נקראה בשם "מרים"? על שם שהמצרים המררו את חיי אבותינו. מדוע דווקא אישה שֶׁמָּרְרוּ את חייה תהיה זו שאומרת שירה?
מבארת הגמרא במסכת שבת (יג, ב): מי כתב את מגילת תענית, המונה ימים שנעשו בהם ניסים לישראל? חנניה בן חזקיה וסייעתו, ש"מְחַבְּבִין אֶת הַצָּרוֹת". מבאר רש"י: חיבבו את הצרות שכן רק באמצעותם יש מציאות המחייבת להזכיר את הבורא לשבח. שכן אינו דומה הודיית אדם בריא שבריאותו תמידית, לחולה שקם מחוליו ונהיה בריא — הודיית האחרון עמוקה יותר מכל הלב. ולכן, כשם שקוראים למים "מרים" — כי על ידי המרירות שבחייה, זכתה להודות לקדוש ברוך הוא. וכן מבאר הצמח צדק מדוע ההפטרה של שבת שירה היא דווקא שירת דבורה, אישה, ולא שירת דוד: הגברים שרו שירה בלבד, אך הנשים לקחו טופים ומחולות — לפי שהזמן הקשה ביותר בגלות מצרים היה גזרת "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ", שפגעה בעיקר באמהות — ולכן שמחת הנשים בישועה הייתה גדולה יותר משמחת הגברים.
מובא בזוהר הקדוש בשם רבי שמעון בר יוחאי: כשעלה לגן עדן ושאל מה עושות נשים לעתיד לבוא, ענו לו שבהיכל השלישי נמצאות יוכבד ובתה מרים עם אלפים ורבבות נשים משבחות ומזמרות שירת הים בכל יום, ובהיכל הרביעי נמצאת דבורה הנביאה — ומי שזוכה לשיר בעולם הזה זוכה לה בעולם הבא.
שם מרים, בצירוף פעולה שעשתה, מופיע בכל התורה כולה רק פעמיים: פעם בשירת הים, ופעם בפרשת לשון הרע שדיברה על משה רבנו. האם יש קשר בין שני המקומות היחידים הללו? יש כאן תוכן פנימי הנוגע לתכלית עבודת ה'.
אנו אומרים בתפילה: "כִּי טוֹב ה', לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, וְעַד דּוֹר וָדוֹר אֱמוּנָתוֹ... יִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי ה'". מדוע "יתהללו" ולא "יהללו"? מבארים בשם ספרים מהראשונים: כשאדם מהלל לקדוש ברוך הוא, ודאי מועיל לבורא עולם — אבל בעיקר, מועיל לעצמו. "יתהללו" — תהיו אתם עצמכם "מעוללים", אתם עצמכם נהיים מהוללים, "משובחים" — כלשון הרמב"ם: "כָּל הַמַּרְבֶּה לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח" — הוא עצמו נהיה משובח.
וההפך: כשאדם מדבר לשון הרע — ודאי הוא מזיק לזולת, אבל בעיקר, מזיק לעצמו. כותב רש"י על "וַיִּלֹנוּ הָעָם" (ולא "ויתלוננו"): "כל מקום שתמצא תלונה, לא יכתב זה כפעולה על אחרים אלא כפעולה שהאדם עושה לעצמו" — הוא עצמו נהיה "חפצה" של תלונה, של דבר רע. וכן אצל מרים: פעם אחת, בשירת הים, נעשתה חפצה של שירה והודיה — האמא של השירה ביהדות; ופעם אחת, בלשון הרע (אף שכוונה לתועלת, לתקן את אחיה), נעשתה חפצה, ולו לרגע, של דיבור רע. התורה מציינת אותה פעמיים, מול מול, ללמד: לכזה אדם, שכל מהותו הודיה ושבח, אפילו דק מן הדק בלשון הרע חמור מאוד, כי הוא הורס את מהותו.
ומכאן לימוד גדול לעולם הבא. אומר הרוקח בפירושו לתפילת "אשרי": עולם הבא נברא באות י' — "אַשְׁרֵי" נכתב באות י', ומי שיודע להודות לה' חסדו זוכה לעולם הבא. מה עושים בעולם הבא? מודים לקדוש ברוך הוא, שרים לו. כתוב במגן אברהם בשם האר"י הקדוש: אדם צריך לזכור בכל יום שש זכירות, וביניהן זכירת מעשה מרים — "זְכוֹר שֶׁלֹּא נִבְרָא הַפֶּה רַק לְהוֹדוֹת וְלֹא לְדַבֵּר לָשׁוֹן הָרָע".
ולכן פותחים בכל בוקר את התפילה במילים "הֲרֵינִי מְזַמֵּן אֶת פִּי לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל" — לא "הריני מזמן את ראשי", לא "עיניי", לא "רגליי" — רק את הפה. שכן מי שיודע להודות לקדוש ברוך הוא בעולם הזה, יזכה גם לעתיד לבוא לשיר לפני בוראו — ומי שלא התרגל להודות ולשיר בעולם הזה, לא יזכה לכך לעתיד לבוא. יהי רצון שנזכה כולנו להכין את הפה — כל הפה שלנו, כל היום — להודות ולהלל לפני בורא עולם.